התקופה המקראית                כיבושי בבל, פרס וביזנטיון

הכיבוש הערבי ומסעות הצלב    המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל

המטייל במדינת ישראל כמוהו כפוסע בין דפי ההיסטוריה: מצודות חוף צלבניות סחופות רוח לצד נמלים שבשעריהם נכנסו יורדי ים, עולי רגל ונוסעים מפורסמים; מרחבי המדבר בהם עברו שבטים נודדים, צבאות זרים וסוחרים רכובים על גמלים; קברי שיח'ים עטורי כיפות מלבינות, מנזרי אבן שותקים, בתי כנסת עתיקים עטורי אריחי פסיפס צבעוניים.

מדינת ישראל הוקמה בארץ ישראל, שהובטחה לעם ישראל על פי המסורת היהודית; היא מקום הולדתו של ישו משיח הנוצרים, ובה עלה מוחמד נביא המוסלמים לגן העדן. מקום מושבה, בנקודת המפגש של שלוש יבשות ושני ימים, שזר בדמותה ערב רב של תרבויות, מנהגים ומסורות: לאורך ההיסטוריה שימשה ארץ ישראל כמקום מושבם של בני עמים רבים, תרבויות מתחלפות ודתות שונות. על אדמתה הצטלבו דרכי מסחר עתיקות, כמו גם מסעות כיבושים של אימפריות זרות: צבאות הכנענים, העבריים, הבבלים, הפרסיים, היוונים, הרומיים, הערביים, הצלבנים העות'ומנים והבריטים הפכו את אדמתה הנחשקת לשדה קרב, נאבקו על השליטה בה ובנו על תליה ביצורים, מבצרים וארמונות מלכים.

ארץ ישראל בין התיישבות לכיבושים: התקופה המקראית

השבטים הכנעניים היו המתיישבים הראשונים בארץ ישראל והם שאכלסו את מרבית שטחה עד האלף השני לפנה"ס. כבר בתקופה זו שימשה הארץ כמקום מפגש עבור תרבויות שונות: מצריים מדרום, אשור, מסופוטמיה ואסיה הקטנה מצפון. במהלך האלף ה-2 לפנה"ס החלו פולשים לארץ ישראל בני שבטים שונים, ובהם הפלישתים שמוצאם בים האגאי, שהתיישבו בחופה הדרומי של ארץ ישראל, והעברים שמוצאם ממסופוטמיה, שהתיישבו באזור ההר.

העבריים, הידועים בשמם 'בני ישראל', חיו במסגרתם של 12 שבטים, שאוחדו בשלהי האלף השני לפני הספירה תחת שרביטו של מלך ישראל הראשון, שאול; יורשו דוד המלך הרחיב גבולות הממלכה וקבע לה כבירה את ירושלים שהייתה לפנים עיר יבוסית, ובה הוקם בימי שלמה המלך בית המקדש בו ניצב ארון הקודש. לאחר מותו של שלמה התחלקה הממלכה לשניים: עשרת השבטים הצפוניים התכנסו תחת ממלכת ישראל, ואילו שני השבטים הנותרים הקימו את ממלכת יהודה שקבעה את מקומה בהרי ירושלים. בשנת 721 לפנה"ס נכבשה ממלכת ישראל על ידי אשור, בני ישראל הוגלו ונטמעו במקומות גלותם ונחשבים מאז כ"אבודים". ממלכת יהודה נכבשה בשנת 586 לפנה"ס על ידי בבל, בית המקדש נחרב ובני יהודה הוגלו לבבל.

בשנת 539 נכבשה בבל על ידי פרס ובני יהודה הגולים הורשו לשוב לירושלים, שהיוותה חלק מהאימפריה הפרסית. ירושלים הוקמה מהריסותיה ובית מקדש שני נבנה בתחומה. בשנת 333 לפנה"ס נכבשה האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר מוקדון וארץ ישראל בתוכה, אך בשנת 66 לפנה"ס נכבשה זו בידי הרומאי פומפיוס, ולמשך כמאתיים שנה הייתה למדינת חסות רומית הנשלטת על ידי מלכים יהודיים. בפרק זמן זה ידעה הארץ אי- שקט, מרידות וזעזועים: בשנת 70 לספירה נחרב בית המקדש בעקבות מרד היהודים כנגד הרומאים, ובשנת 135 הוגלו היהודים בעקבות מרד נוסף, ירושלים נהרסה עד יסוד ועיר רומית אלילית הוקמה על הריסותיה.

ישו, משיח הנוצרים ומייסד הדת הנוצרית נולד בארץ ישראל בעצם ימי שלטונם של הרומאים, אולם כשלושת מאות שנה חלפו טרם הפכה הנצרות לדת מותרת ברחבי אימפריה הרומית, היא האימפריה הביזנטית. באותן שנים (המאה ה-4 לספירה) החלה ארץ ישראל נתפשת כ"ארץ קדושה", הפכה למרכז עלייה לרגל חשוב והוחל במפעל בנייה גדול בתחומה: מנזרים וכנסיות רבים נבנו ברחבי ארץ ישראל, ובכללם חלקים מכנסיית הקבר בירושלים וכנסיית המולד בבית לחם. שרידים נוספים למפעל בנייה מרשים זה ניתן למצוא בעבדת, כפר נחום, חמת גדר ולטרון.

ארץ ישראל בין מזרח למערב: הכיבוש הערבי ומסעות הצלב

בשנת 640 נכבשה ארץ ישראל על ידי צבאו של ח'ליף עומר. הכיבוש הערבי מסמן את תחילתה של תקופת השלטון המוסלמי בארץ ישראל, תקופה בעלת חשיבות רבה לאזור כולו, שכן בכך נפתח שער בין מזרח למערב: סחורות, אמונות דתיות ותכנים תרבותיים החלו זורמים בין בני ערב לבני אירופה ואלה החלו משפיעים ומושפעים זה מזה.

המסורת המוסלמית רואה בירושלים את המקום שממנו עלה הנביא מוחמד לגן עדן, ועשתה על כן את ירושלים לעיר השלישית בקדושתה. אם בראשית ימיו התיר השלטון הערבי את כניסתם של נוצרים לירושלים, הרי כי בשלהי המאה ה-11 נאסרה כניסתם, ובתגובה קרא האפיפיור אורבן ה-2 לאבירי אירופה לצאת למסע צלב לשחרור המקומות הקדושים מיד המוסלמים, מסע שהסתיים בכיבושה של ירושלים בשנת 1099. בתקופה הצלבנית הפכה ארץ ישראל לאחד ממרכזי המסחר החשובים בעולם: נתיבי המסחר שעברו בה קישרו בין הודו וסין, מדגסקר ואפריקה לבין השווקים האירופאיים. ערי הצלבנים שימשו נקודות מפגש בין סוחרים מוסלמים ונוצרים ארמניים לבין סוחרים אירופאים, ושרידים מהם ניתן למצוא גם היום בעכו, קיסריה, ירושלים, לטרון וקלעת נמרוד.

שלטונם של הצלבנים בארץ ישראל לא ארך ימים רבים: בשנת 1187 הובסו הצלבנים בקרני חיטים על ידי צבאו של צלאח א-דין, שליטה הממלוכי של מצריים, ולאחריו הובסו הצלבנים בשורה של קרבות, שהאחרון בהם הוא הקרב על עכו בשנת 1291. משעה שכבשו הממלוכים את ארץ ישראל החלה מתמעטת חשיבותה האוניברסלית בהיבטים פוליטיים וכלכליים גם יחד, ואף הכיבוש העות'ומני בשנת 1517 לא הוסיף על מעמדה: ארץ ישראל נתפשה כמחוז חסר חשיבות בשולי האימפריה העות'ומנית, ולמעט עולי הרגל בני שלוש הדתות שהוסיפו להגיע בשעריה התמעטה תנועת הנוסעים והסוחרים ממזרח וממערב.

ארץ ישראל בין ישן לחדש: המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל

נקודת המפנה במעמדה של ארץ ישראל חלה עם הגעתו של נפוליון למזרח והמסע שערך בארץ ישראל בשנת 1799. מסע זה גילה מחדש לבני המערב את חשיבותה האסטרטגית והכלכלית של ארץ ישראל הנובעת ממיקומה הגיאוגרפי, דבר שהוביל להתרחבות התערבות המערב בנעשה בארץ ישראל: קווי תחבורה שונים הונהגו בין אירופה לארץ ישראל, כמו גם קווי תקשורת; מוסדות נוצריים מיסיונריים הוקמו ברחבי הארץ, עולי רגל רבים החלו נכנסים בשעריה וכן מהגרים יהודים. אירועים אלה ואחרים הובילו להגברת עניין המערב בארץ ישראל, וסופם בכיבושה על ידי בריטניה בשנת 1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1948 תם שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל והוקמה מדינת ישראל. עם הקמתה הצהירו מייסדיה, כי "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית וקיבוץ גלויות. תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל יושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום... תבטיח חופש דת, מצפון, לשון ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל האומות...". מדינת ישראל, שהוקמה על נקודת המפגש של ימים ויבשות, אימפריות, עמים ותרבויות מקיימת בקרבה גם היום מארג תרבותי ססגוני זה: אוכלוסייתה כוללת בתוכה בני עמים ודתות שונים: דתיים וחילוניים; ערבים נוצרים וערבים מוסלמים, דרוזים, בדואים, צ'רקסים, שומרונים ויהודים בני שבעים גלויות: מזרח אירופה ומערבה, צפון אפריקה, אסיה, צפון אמריקה ודרומה. בני הארץ יושבים לאורכה של הארץ ורוחבה: ברחבי הנגב והערבה, בגליל ובשפלה; ביישובים חקלאיים ובקיבוצים, בערים שוקקות ובכפרים שוקטים; עוסקים בתעשייה ובמסחר, בחקלאות ובמחקר המדעי. ערב רב זה של תרבויות, עמים ודתות הוליד מגוון עשיר של מסורות, אומנויות ומנהגים המקפלים בתוכם את הקודש מול החול, העתיק מול ההווה, המזרח מול המערב.